מה - זה הכל? מזה פחדתי כל כך?

סיפור לשבת (עד שתסיימו לקרוא היא תכנס כבר) על איך

בעבודה מתמדת, ארוכת-טווח ויסודית; בנעימות, בשקט, ברוגע וברכות;

גבי הצליח להוציא ממני את חרדת המוות. הצליח לקפל אותה ולהכניס אותה לכיס הקטן:

 

מכירים את זה?

 

בכל פעם שמישהו מדבר לידי על כל דבר שקשור לשיניים ורפואת הפה, זה מיד קורה לי. הריח הזה, ששמור רק למרפאות השיניים, מיד עולה באפי. הפה מתחיל להרגיש מעט רדום. ואז זה מגיע:

דפיקות הלב המואצות והתחושה הזאת. של הפחד והחרדה, שמחלחלים ועולים, משתלטים על כל איבר בגוף ושוטפים אותו בזיעה קרה...

 

ככה זה כבר שנים.

אני לא יודעת לספר איפה זה התחיל בדיוק.

אבל איפשהו זה התחיל, זה בטוח.

וככל שהשנים עוברות, החרדה רק גוברת...

את הביקור האחרון שלי אצל שיננית (לפני יותר מעשור) אני זוכרת כטראומתי במיוחד, אחסוך בפרטים.

הביקור האחרון אצל רופא השיניים, גבי בשבילכם, היה לפני שבע שנים.

יום לפני נסיעה לחו"ל, למדינה שבה ממש לא היה סיכוי שאתן למישהו לגעת בי (תרתי משמע...), כשכאב השיניים היה כבר בלתי נסבל. 'כיבוי שריפות', קוראים לזה, אם אני לא טועה.

אני לא יודעת איך הגעתי לכסא ומה קרה שם בדיוק. ביננו, לא רציתי לדעת. רק שייגמר.

דבר אחד לא שכחתי, לעומת זאת:

"כשאת חוזרת, כן בהריון, לא בהריון, את שן הבינה הזאת צריך להוציא מכאן".

 

גילוי נאות, את גבי אני מכירה היטב מאז ילדותי, מה שאומר שלושים שנה, (טוב, יותר... ). סוג של משפחה, אם תרצו.

 

מאז אותו ביקור אחרון, אנחנו בסוג של מגעים.

אחת לכמה זמן על צג הטלפון שלי היה מופיע שמו של גבי ורק זה גרם לפה שלי להרגיש באי נוחות.

בשנתיים האחרונות הסכמתי שנדבר על הנושא 'ההוא'. אבל רק בטלפון. במפגשים, אסור.

היו כמה פעמים שכבר הבטחתי לקבוע תור במרפאה, אבל איכשהו תמיד היו לי דברים יותר חשובים ודחופים ברשימת ה "to do" שלי...

ואז, בסוכות, באמצע הקמפינג, זה קרה שוב. הכאב הזה, שמכריז שהוא כאן כדי להישאר.

קטן עליי. ילדתי. אני יודעת להתמודד עם כאב. היי, אני מלמדת את זה!

אחרי ארבעה ימים של כאב בלתי פוסק הבנתי שהדבר הזה שאני חווה הוא לא ציר. הוא לא חולף ובסופו - לא מגיע תינוק. למעשה, אין לו בכלל סוף. אלא אם כן...

 

שתיים בלילה, גבי שולח לי הודעת צ'אט לגבי חוג קרמיקה. ואני, אני מבינה שזה עכשיו או לעולם לא. קובעת פגישה (איזה עוד רופא יקבע לכם פגישה בשתיים בלילה, בינינו?).

 

יום אחרי, צועדת בנינוחות יחסית למרפאה. למה נינוחות? כי הסיכום הוא שעושים צילום ובדיקה. יענו - דוחים את הקץ.

 

גבי'לה מתבונן בצילום, ולאט לאט אני מזהה במבט שלו הפרת הבטחה שמתקרבת ובאה.

"אני רוצה לעזור לך. זה כל מה שאני רוצה"

עכשיו, תחזרו רגע לתחילת הסיפור. כן, כן. בדיוק לשם. לקטע עם דפיקות הלב, הזיעה והכל. יופי. הבנו?

 

"ניסית כבר את גז הצחוק?"

לא זוכרת.

"אז רק שבי על הכסא. שום מכשיר לא הולך לפעול פה עכשיו. בואי נראה איך זה מרגיש עם."

לרקורד - זה היה הרגע שידעתי שאני מתיישבת על כסא המוות.

אחרי כמה דקות בהן גז הצחוק זרם בחופשיות לאפי, והגוף החל להירגע מעט, ניסיתי לחשוב (עם דגש על 'ניסיתי'. נסו אתם, כשמישהו מסמם אתכם ככה). ממה אני מפחדת? לא ממחטים ולא מדקירות, זה אני יודעת. אז... ממה לעזעזאל?

מרעש המכונות הלא נעים, מתחושות השיוף, מהטעם -"אני מזריק לך עכשיו קצת חומר הרדמה"- בפה, מהריח -"אני מוסיף עוד קצת"- ההו-כה-מרתיע שנישא באוויר....

ותוך כדי אני מבינה, זה עומד לקרות.

מסמנת לסייעת להעלות את כמות הסם. (גז צחוק. חחח... שם יפה).

 

גבי, אני לא בטוחה שאני מוכנה עדיין.

 

"אבל סיימתי כבר".

 

?!?!?!

 

איך מסיימים משהו לפני שבכלל מתחילים אותו?

אבל סיימנו. בחיי, ראיתי הוכחות!

 

זה כל הסיפור? באמת? באמת באמת?

 

שנים של חרדה.. . בשביל... זה?

 

כשקמתי מהכסא כלא מאמינה, וקיבלתי לידי את שן הבינה בשקית (אז מה אם אני בת 42? אם התנהגתי כמו ילדה מפוחדת, אולי הפייה תגיע גם אלי?) יחד עם רשימת המשככים שאוכל ליטול, הבנתי שלא נעים להודות, אבל...

כנראה שבינתיים נגמרו לי הדברים לפחד מהם...

 

אני כותבת ממרחק של שבוע וחצי מהעקירה.

חוץ מתחושה מוזרה בפה של 'אין' במקום העקירה, לא נזקקתי לאף משכך. ולא כי אני גיבורה. אלא כי פשוט לא כאב.

 

בעבודה מתמדת, ארוכת-טווח ויסודית; בנעימות, בשקט, ברוגע וברכות; גבי הצליח להוציא ממני את חרדת המוות. הצליח לקפל אותה ולהכניס אותה לכיס הקטן. בדיוק בדיוק כמו שהבטיח. — עם ‏גבי לביא‏.

 



 

חיפוש כללי באתר

חיפוש בעלי מקצוע »

   

סרטוני הדרכה על אתר שפע
באדיבות דויד נוי אליעזר

הודעות אחרונות

מבצעים לחברי שפע

בתוקף עד 03.01.2020
בתוקף עד 03.01.2020
שני באנרים (תמונות מעוצבות לפוסטים) לרשתות החברתיות במחיר מוזל 300 במקום 350 לחברי שפע בלבד.
חזרה למעלה חזור למעלה